حول

Sand Dunes

قبيلة الجهالين

جاهلين ليس الخان الأحمر فقط! العديد من التجمعات البدوية في صحراء يهودا مهددة بالدمار!

المنشورات الثلاثة التالية تتعلق بثلاث مجتمعات من قبيلة جاهلين البدوية ، وهي نفس القبيلة التي تعيش عائلتها الواحدة (أبو دهوك) في قرية الخان الأحمر. اخترنا ثلاث مجتمعات لتمثيل ثلاث صعوبات عانت منها المجتمعات البدوية في المنطقة الواقعة بين القدس الشرقية وأطراف أريحا ، حيث يعيش حوالي 7500 ساكن. الصعوبات الموصوفة أدناه صالحة لجميع المجتمعات البدوية في المنطقة ، ولكن في التركيز ويختلف في حد ذاته. البطالة ، والقيود المفروضة على الحركة والعمل ، والصعوبات في توفير التعليم ، والبنية التحتية السيئة التي تؤدي إلى ظروف الصرف الصحي السيئة وضعف الوصول إلى الخدمات الطبية ، كل هذه الأسباب تؤدي إلى عدم وجود مسنين تقريبًا في المجتمعات. متوسط العمر المتوقع أقل بحوالي 20 عامًا من متوسط العمر المتوقع للجيران اليهود ومعدل وفيات الأطفال أكبر بعشرة أضعاف. وهذا هو الواقع الذي يعيش فيه أكثر من 20 مجتمعًا بدويًا من جاهلين في صحراء يهودا تحت السيطرة الإسرائيلية وبعد أن تم طردهم بالفعل مرة واحدة من منازلهم في النقب. كل هذه المجتمعات معرضة لخطر الترحيل وكل المباني تقريبا لديها أوامر هدم. لم يتم الرد على الطلبات المتكررة من قبل المجتمعات لتنظيم استيطانهم بعد حوالي 70 عامًا في المنطقة وبناء البنية التحتية.

 

وادي أبو هندي - التعليم مهمة مستحيلة

تقع قرية وادي أبو هندي جنوب شرق جبل أدوميم وبالقرب من مستوطنة كيدار. ينحدر سكان المكان من منطقة تل عراد وبئر السبع ، حيث طردوا منها في أوائل الخمسينيات من القرن الماضي واستقروا بالاتفاق على أراضي يملكها سكان أبو ديس. لا توجد روضة أطفال في المكان ، ولكن توجد مدرسة للصفوف 1-9 مصنوعة من الخشب وألواح الصفيح حيث يدرس حوالي 140 طالبًا من جميع أنحاء الجهالين.بالنسبة للمدرسة الثانوية ، يذهب الطلاب إلى Swakhra بتمويل من أولياء الأمور ، بدون أي مساعدة من السلطات. في فصل الشتاء ، عندما تغلق الطرق ، لا يحضر المعلمون إلى المدرسة ويتوقفون عن الدراسة. وبالمثل ، في كثير من الأحيان لا يأتي طلاب المدارس الثانوية إلى المدرسة في سواشارا بسبب سوء الأحوال الجوية والطرق المعطلة. يمر الطريق المؤدي إلى المدرسة الثانوية عبر ممر مائي تحت الطريق وتغمره مياه الأمطار في الشتاء. الطريق وعرة وطويلة لكن العائلات تكافح ضد كل الصعاب لتوفير التعليم لأطفالها. خلال أيام الشتاء ، يعود الطلاب في الظلام على طريق غير مضاء إلى منازل بلا كهرباء. يتم أداء الواجب المنزلي في المساء على ضوء الفوانيس أو الشموع.

 

المنطار - الشروط الطبية والصحية

تقع المستوطنة بالقرب من جبل المنطار شرق وجنوب شرق مستوطنة كيدر. كما وصل سكان المنطار ، مثل إخوانهم ، إلى هنا بعد طردهم من منطقة تل عراد وتسويتهم بالاتفاق على أراض خاصة يملكها سكان السواحرة ، الذين تنازلوا عنها منذ فترة طويلة بحسب سكان المكان. لصالحهم. يشتكي الأهالي من وصول روائح موقع النفايات إليهم. الخطر مزعج بشكل خاص للأطفال والنساء الحوامل. إضافة إلى ذلك ، تتدفق مياه الصرف الصحي في كدار بالقرب من مستوطنة البدو ، مسببة الروائح الكريهة والأمراض والبعوض ، خاصة في فصل الصيف. من ناحية أخرى ، في المنطار ، كما هو الحال في مجتمعات جاهلين الأخرى ، لا توجد خدمات طبية فورية تقريبًا. يؤدي ضعف الوصول إلى الخدمات الطبية بالإضافة إلى الفقر إلى نقص الأدوية والعلاج الجزئي. تمنع البنية التحتية الضعيفة ونقص المركبات الإخلاء الطبي العاجل عند الضرورة ، على سبيل المثال للولادة ، وتلد العديد من النساء في خيمة دون خيار.

 

ابو نوار - بطالة

تقع مستوطنة أبو نوير جنوب غرب جبل أدوميم غرب طريق الوصول إلى كيدر. تم إجلاء أفراد هذا التجمع من منطقة تل عراد ، واستقروا في هذه المنطقة في منتصف الستينيات على أراضي خاصة يملكها سكان أبو ديس ، بموافقة أصحاب الأراضي. في الماضي ، كان مصدر رزق البدو الوحيد هو الرعي ، لكن في السنوات الأخيرة تقلصت إمكانية كسب العيش من هذا الفرع. تم إغلاق مناطق الرعي بسبب البناء اليهودي المكثف في المنطقة ، ومناطق الحريق وحتى شراء قطعان "يهودية" من سكان كفار أدوميم وألون من أجل فرض سيطرة اقتصادية على التجمعات وتشجيع الترحيل الطوعي. يمتلك سكان أبو نوار حاليًا قطعانًا من حوالي 3000 رأس من الأغنام ، يرعونها في الوادي أسفل موقع التخلص من النفايات وفي منطقة كدار. يتم تقديم الخدمة البيطرية نيابة عن السلطة الفلسطينية بطريقة غير منتظمة وغير كافية. توفر القطعان للعائلات المنتجات الغذائية الأساسية التي يعتمدون عليها. في الماضي باعوا محاصيلهم في القدس ، لكن اليوم لا يُسمح لهم بالبيع إلا لأبو ديس وعزريا ، والسعر أقل. يحظر عليهم فلاحة الأرض للأغراض الزراعية ، وفي كل الأحوال تكون الأرض صخرية ويصعب زراعتها. في الماضي ، عمل بعض السكان في البناء في المستوطنات والقرى المجاورة ، ولكن كجزء من الخنق الاقتصادي الذي قاده المنتدى المحيط بالقدس للمستوطنات اليهودية المجاورة (كفار أدوميم ، ألون ، نوفي بيرات ، متسبيه أريحا ، إلخ. )٪. لا تكسب النساء لقمة العيش على الإطلاق.

במפה: קהילות הבדואים בצפון מדבר יהודה, רובם המכריע משבט הג'האלין

תוכן לאתר 28.4.22.jpg

איך הגיעו הבדואים לאזורינו?
בני שבט הג'האלין הגיעו למדבר יהודה לאחר שגורשו על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות ה-50 מתל ערד שבנגב. תחילה נדדו הקהילות במרחב והתיישבו באזור שהיה אז בשליטה ירדנית, באישור בעלי הקרקעות דאז מענאתא.
מ 1967- שטח זה מצוי באחריות מלאה של מדינת ישראל.
בספריו ובמאמריו של ד"ר ירון עובדיה, מורה דרך וחוקר של האוכלוסייה הבדואית בארץ ישראל, מצוין כי בדואים התגוררו בארץ כבר בימי הבית השני (סביבות שנת 500 לפנה"ס). באותם ימים גרו בארץ הנבטים, שהיו שבטים בדואים שהגיעו מעומק מדבריות ערב וקיימו חיי נדודים בנגב ובעבר הירדן. אזכור להימצאותם של הבדואים בארץ ישראל מופיע אף בדברי יוסף בן מתתיהו, המתאר קרב בין הנבטים לבין החשמונאים.
במשך השנים לאחר מכן הגיעו שבטים בדואים לשטחה של ארץ ישראל ויצרו עם הזמן את הרכב השבטים הקיים בארץ עד היום. בנגב נוצרו ארבעה שבטי בדואים גדולים, בהם שבט הג'האלין.
לפי כתביו של עובדיה, חלקו של שבט הג'האלין ישב במדבר יהודה כ-200 שנה לפני הקמת מדינת ישראל.
לשבט היו טריטוריות באזור תל ערד ובדרום מדבר יהודה. עד הקמת המדינה, נדדו בני השבט בתפר שבין מדבר יהודה לנגב. לאחר מלחמת העצמאות ועם גירושם על ידי ישראל נדדו בני השבט והגיעו לאזור מגוריהם הנוכחי בצפון מדבר יהודה. חייהם של הבדואים במדבר יהודה עד סוף המאה ה-19 חיו הבדואים במדבר חיי נדודים, אולם, בעשרות השנים האחרונות חל שינוי בקרב הקהילות למעבר הדרגתי להתיישבות קבע. המעבר התרחש הן באופן כפוי והן באופן ספונטני כתוצאה מצמצום בשטח המחייה של הבדואים. במהלך השנים נסללו במדבר יהודה דרכים חדשות, ושטחים רבים נסגרו בפני הבדואים לצורך שטחי אש, שמורות טבע, הקמת בסיסי צה"ל והתיישבות יהודית.
שינויים אלו הביאו להפסקת נדידתם של הבדואים באזור, ורועי הצאן הם היחידים שמתרחקים לעתים מהיישובים.
ב-1975 הופקעו כ-30 אלף דונם של אדמות פלסטיניות פרטיות באזור מחייתם של הג'האלין בצפון מדבר יהודה, ובכך הצטמצם מאוד מרחב המחייה של השבט. על האדמות המופקעות הוקמו היישובים מעלה אדומים ומצפה יריחו. התיישבות היהודית זו הוקמה גם מתוך מטרה "לסגור את השטח למגורי בדואים ולפנותם" (לינק למסמך ההקמה של כפר אדומים). ואכן, לאור השנים הוקמו מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשרשרת סביב קהילות הג'האלין במטרה לדחוק את המשפחות משטח המחייה המסורתי שלהם.
כיום חיים רוב הבדואים משבט הג'האלין בבקתות ובצריפים דלים. אנשי השבט עדיין מקיימים אורח חיים בדואי עם כל כללי המסורת - גם אם ללא נדידה - מחזיקים עדרי צאן ומתרחקים מחיי העיר. בכל זאת, המעבר להתיישבות קבע שינה במשהו את אורח חייהם של הבדואים, שחשופים היום לטכנולוגיה ולתקשורת. בעוד רובם עדיין מבשלים על אש פתוחה, יש גם שימוש בכלי בישול מודרניים, ופה ושם טיפוח של גינות ירק. בעבר כל משפחה החזיקה עדר צאן משלה, אולם בשל צמצום שטחי המרעה, רבים מהבדואים לא יכולים יותר להחזיק עדרים. הדחיקה של הבדואים מאזורי רעייה שינתה את מקורות פרנסתם, ורבים עובדים בעבודות כפיים, חקלאות ושירותים.
חלק מהבדואים עובדים בתחום התיירות - בחנויות בצדי הדרך ובאתרי תיירות - ואחרים עובדים כנהגים.
צמצום היכולת להתפרנס מבעלי חיים, כפי שהיה באופן מסורתי מאות שנים, הוביל לעלייה חדה באבטלה ולשיעור עוני גבוה. בד בבד חלו שינויים חיוביים הקשורים לעליה ברכישת השכלה בקרב הדור הצעיר.
רוב ילדי הבדואים בגיל היסודי לומדים בבתי הספר, בהם תוכנית הלימודים והמורים שייכים לרשות הפלסטינית. קיימים שני בתי ספר יסודיים לג'האלין – בוואדי אבו הינדי ובח'אן אל-אחמר. חלק מהתלמידים לומדים ביריחו או באבו דיס. לא קיימים בתי ספר תיכון לקהילות, ורק מיעוט מבני הנוער בגיל זה לומדים, בייחוד הנערים, ומיעוט קטן
עוד יותר ממשיך לאוניברסיטאות בשל העלות הגבוהה והצורך להתפרנס. התרחבות ההשכלה בקרב הבדואים הובילה גם לקידום מעמדן של הנשים, שיותר ויותר רוכשות השכלה ומשתלבות בשוק העבודה.

 

קצת על התרבות הבדואית
שמם של הבדואים נגזר מהמילה הערבית באדיה - שפירושה מדבר. המסורת הבדואית כוללת מגוון רחב של מנהגים מרתקים וחוקים המתאימים ומתבססים על תנאי החיים במדבר, ניצול המשאבים ועזרה הדדית בין השבטים.
בנוסף, קודי ההתנהגות והלבוש בקרב הבדואים מבטאים מסרים חברתיים ושבטיים רבים.
לפי המסורת, הבדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. חלק חשוב מפרנסת הבדואים היה מבוסס לאורך ההיסטוריה על גידול צאן וגמלים. הגמל שימש לא רק למסעות ונדודי הבדואים, אלא גם לחלב ולהכנת יריעות אוהל ובגדים העשויים מעורה של החיה. נדידת הבדואים במדבר מתבצעת בהתאם לעונות השנה במטרה לנצל באופן היעיל ביותר את תנאי השטח הקשים.
הבדואים גרים בדרך כלל במבנה משפחתי גדול הנקרא חמולה - משפחה מורחבת המתגוררת בצוותא במשך דורות.
לפי הדת, לגבר מותר לשאת עד ארבע נשים, ולפי נתונים מ-2019, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגיניות (קשר של גבר אחד עם כמה נשים).
כיום ידוע כי שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה 
עומד על 11.4% , ונמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות.
הלבוש המסורתי של הבדואים כולל כאפיה, גלימות וג'לביות. הכאפיה יעילה בתנאי השטח המדבריים שכן היא מספקת הגנה מהשמש, מהאבק ומהחול. מעל הכאפיה עוטים הבדואים טבעת בד שעשויה לרוב כותנה. צורת העטייה של הטבעת מעידה על מעמדו של האדם, וצבעי הכאפיה מעידים על השיוך השבטי או הלאומי שלו. לדוגמא, גבר העוטה כאפיה לבנה ללא טבעת מסמן בכך שהוא רווק. לעומת זאת, גבר העוטה את הטבעת מעל הכאפיה בצורה מלוכסנת, מעט עקומה, מסמן בכך שהוא מעוניין לשאת אישה נוספת. באופן כללי, על כל הבדואים חלה חובת לבוש צנוע - אליה
כפופים הגברים והנשים כאחד.
בימי חתונות נוהגים הבדואים ללבוש ביגוד מיוחד. הנשים הבדואיות לובשות בגדים חדשים ומעוטרים ומעליהם גלימה, המשמשת את הכלה ביום חתונתה בלבד. בנגב מקובל כי מתחת לגלימה תלבש האישה שמלה רקומה בצבע אדום. בדרך כלל החתונות מתקיימות בקרבת מגורי הבדואים, ועל אוהל החתונה מוצב לרוב דגל לבן במשך שבעה ימים. לאור העדר היכולת לקבל היתרי בנייה בצפון מדבר יהודה מחד והריסות הבתים האינטנסיביות מאידך, לאחר החתונה מצטופפים הזוגות באוהל של ההורים, ובמקרים מסוימים אף נכנסים לדיר העיזים שמוסב בחלקו למגורים.
אחד המנהגים החשובים אצל הבדואים קשור להכנסת האורחים.
לפי המסורת הבדואית, על המארח לקבל ברוחב לב כל אורח שמגיע לאוהל שלו לשלושה ימים ושליש, מבלי לשאול אותו למעשיו או לסיבת הגעתו. לפי אופן כניסתו של האורח לאוהל יודע המארח לכמה זמן הוא מעוניין להישאר - כאשר האורח נכנס עם נעליו לאוהל הוא מסמן בכך למארחו שהוא ממהר ויכול להישאר שעות ספורות בלבד, אולם
אם הוא מוריד את הנעליים הוא רומז בכך שהוא בא לזמן רב.
הכנסת האורחים הנדיבה של הבדואים הפכה למסורת בשל תנאיו הקשים של המדבר שעוררו סולידריות בנודדים.
בשל התרחבות ההתניידות בכלי רכב המנהג נפוץ פחות מבעבר, אך עדיין מקובל מאוד בקרב רוב הבדואים.
בעת האירוח נוהגים הבדואים לנהל טקס קפה.
לפי שלבי הטקס, קולים תחילה מעל למדורה את פולי הקפה, ולאחר מכן גורסים אותם בעזרת כלי עץ. את האבקה
מבשלים בסוף עם מים והל לקבלת קפה מר. לפי המסורת, נהוג למזוג לאורחים שליש כוס קפה. אם אורח מקבל כוס קפה מלאה זהו סימן לכך שהמארח לא מעוניין עוד בנוכחותו והוא נדרש לעזוב. בנוסף, לא מקובל לסרב לכוס הקפה הראשון המוצע על ידי המארח, ואילו נהוג לעצור בכוס הקפה השלישית. את הקפה המסורתי שותים
הבדואים ללא סוכר וטעמו מר, בעוד התה מתוק מאוד.


אתגרים בחיי הבדואים
האתגר המשמעותי ביותר בחיי הקהילות של שבט הג'האלין קשור בחוסר חמור בתשתיות בסיסיות, בהן כבישים, שטחים ציבוריים, חיבור לחשמל ולביוב.
בכל קהילות הג'האלין כמעט ואין שירותים רפואיים. בהתאם, תוחלת החיים בקהילות נמוכה בכ-20 שנים מזה של החברה היהודית, ותמותת התינוקות גדולה פי עשרה.
כל עשרות הקהילות לא מאושרות על ידי המדינה, למרות קיומם בצפון מדבר יהודה מזה כשבעים שנים.
ניסיונות חוזרים של הבדואים להסדיר את יישוביהם ולקבל היתרי בנייה עלו בתוהו, חרף 17 תוכניות בנייה שהוגשו לרשויות במשך השנים.
הפתרונות היחידים שהרשויות בישראל הסכימו עד כה לשקול הם חלופות צמודות לשטחים עירוניים פלסטינים, אולם אלו לא מתאימים לצורת המחייה אליה רגילים הבדואים במדבר.
הקהילות סובלות מהתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבים מההתיישבות היהודית הסמוכה והרשויות הישראליות, שכוללות גירוש רועי צאן, לעיתים בזריקות אבנים, הטסת רחפנים בגובה נמוך ומרדף עם רכבי ביטחון.
"שומרי קרקעות" (קבוצה שהוקמה על ידי תושבים מההתיישבות היהודית הסמוכה) מסיירת באופן קבוע בין
הקהילות על מנת לייצר תחושת נרדפות ולדאוג להריסת כל מוט עץ שמונח או יריעת ברזנט שנמתחת.
הקבוצה עובדת עם פקחים של המנהל האזרחי, שגרים בחלקם בהתיישבות היהודית הסמוכה, ודואגת לשיתוק מוחלט של הקהילות תוך שיטור יתר ואכיפה בררנית.